תמצית הרעיון הפוליטי – אדם, חברה, משטר

כללי :
מסמך זה עומד ברקע הקמתו של גוף פוליטי. גוף פוליטי, שמטרתו עיצוב מחדש של מערכת יחסי הכוחות בחברה הישראלית. גוף פוליטי שיפעל כתנועה עממית אקטיביסטית, בעלת זרוע מפלגתית. בכוונת התנועה להיבחר לכנסת על מנת לכלות את השיטה המעוולת מתוכה, "מבפנים".
בין היתר, להניע לתמיכה בפיזור הכנסת, על מנת לכונן את הריבונות על המשטר בידי האדם והחברה. הריבונות תכונן על ידי החברה, באמצעות הצבעה עממית על חוקה.
כמו כן, התנועה שואפת לעצב מחדש את מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בחברה.
וגם, התנועה מחזיקה באוריינטציה קהילתנית. כלומר, מבין מטרותיה חיזוק והענקת משמעות לזהויות קהילתיות (הן במישור תרבותי, הן במישור כלכלי והן ביתר הרבדים התואמים זהות קהילתית)
בנוסף, מציעה התנועה מערכת קבלת החלטות, המגשימה את המהות הדמוקרטית. מהות הנותנת משמעות מעשית לכל אדם המבקש להשתתף ולקחת אחריות במסגרת פעילות התנועה.

ה"פרויקט הפוליטי" :

זרוע מפלגתית – מטרת המפלגה להיבחר לכנסת, בעיקר על מנת לעורר שיח ציבורי אודות שינוי רדיקלי של מערכת יחסי הכוחות בחברה הישראלית. הפוליטי והכלכלי. עקרונית, תפעל המפלגה לאור עקרון "אי שיתוף פעולה" עם המערכת הקיימת. רעיון פוליטי מהפכני המוגשם באמצעות מפלגה פוליטית, לא יסתפק אלא ביצירת מהפכה של ממש. בימת הכנסת תנוצל לחשיפת עוולות המשטר הפוליטי והכלכלי, ורתימת הציבור בכללותו לעמוד על שלו באמצעות כל הכלים האפשריים, וזאת עד להכנעת הכוחות המעוולים את האדם. התנועה תעמיד את הרעיון הפוליטי המוצע על ידה כאלטרנטיבה לשיטת המשטר הפוליטי-כלכלי הנוכחי.

דמוקרטיזציה של הכלכלה והעבודה : התנועה הפוליטית תעסוק בהגשמת חזון של כלכלה דמוקרטית. כלכלה אשר באמת מאפשרת הנאה של כלל בני האדם ממשאבי הבריאה כמו גם ממשאבי הייצור של האדם עצמו. לא עוד מצב בו האדם עובד ותנובתו נתונה בידי אחר. לא עוד קבוצה קטנה שלשירותה עומדת אוכלוסייה שלמה, לתועלתה ולהנאתה. התנועה מציעה מודל ותוכנית עבודה, לשינוי מבני וערכי אל עבר כלכלה דמוקרטית. כלכלה המבוססת על שיתוף פעולה בין בני אדם. כלכלה המבוססת על יוזמות קהילתיות. כלכלה המוציאה לפועל את הכישרונות האנושיים, מבלי להיחסם על ידי שלטון מיעוט ששיקוליו היחידים, הם רווחיו שלו. התנועה תתמוך בהקמת איגודים, ארגונים, חברות ועסקים הפועלים לאור עקרונות הכלכלה הדמוקרטית.

משטר פוליטי : התנועה הפוליטית תעסוק בניסוח שיתופי של חוקה ערכית ומוסדית. המרכיב הערכי בחוקה יבטא את ההסכמה המשותפת בחברה על ערכיה, וכן יגדיר את המגבלות החלות על השלטון ועל כלל רשויות המדינה בבואן ליטול מחירות הפרט והקהילה. זוהי ההכרה בריבונות האדם. זהו הביטוי לאמון באדם. בפרק זה גם תוטל על השלטון והרשויות החובה לספק לאדם סל רווחה מינימאלי. זוהי רשת הביטחון המוענקת לאדם. זהו גם ביטוי לאחריות החברה לחוליות החלשות שבה. המרכיב המוסדי בחוקה יגדיר מחדש את רשויות המדינה (סמכויות ויחסי גומלין). חוקה זו תשמש את הבסיס לכינון משטר דמוקרטי חדש בישראל. החוקה תתקבל באמצעות משאל עם. החוקה תיכתב בהליך דיאלוגי ודמוקרטי, בשיתוף כל אדם אשר שיטת המשטר במדינת ישראל פועלת עליו.

פורום דיאלוגי : התנועה תקיים מרחב דיאלוגי של דיון וקבלת החלטות שיתופית. מטרת הדיאלוג לחשוף את מחלוקות היסוד בחברה על מנת ללבנם. התנועה גורסת, כי הגיעה השעה לעצור ולדון כחברה ברצינות בסוגיות היסוד המכוננות אותנו. התנועה גורסת כי מחלוקות יסודיות, סכסוכים, עוולות היסטוריות ועוולות הווה של קבוצות ובין קבוצות באוכלוסיה – חייבות ליבון. המשך העמדתן של סוגיות היסוד תלויות על בלימה, פוגעת בכושרה של החברה בישראל לחיות חיים בני קיימא. יימשכו חיים שהם כקרום שליו על פני מים סוערים. סוגיות כגון היחס שבין דת לבין מדינה, הגדרת הלאומיות, רב- לאומיות, תרבות, רב-תרבותיות, התיישבות, קיפוח ואפלייה (על בסיס מגדרי, דתי, אתני ועדתי) חלוקת משאבים (הון, ייצור וטבע), צבא ובטחון, אזרחות בדמוקרטיה – כל אלו ידונו בפורומים המבטיחים חופש ביטוי, הכרה הדדית ודיאלוג בין שווים בקרב הקבוצות הרבות והשונות המרכיבות את החברה הישראלית.
ברית המבוססת על חירות הפרט :
תפיסת העולם המנחה את התנועה, היא כי אדם ללא חירות אינו אדם. אדם ללא חירות, משמש כלי לסיפוק רצונו של אחר. חפץ. מכשיר. ככל שהתנועה מעמידה את ריבונות האדם בשלטון כיסוד מרכזי, חירות האדם עומדת בקדימות לכל חוק מדינה. בקדימות, פירוש הדבר שתוקפו של כל חוק המדינה, ככל שהוא פוגע בחירות האדם, מותנה בבדיקה, באם הפגיעה מוצדקת, אם לאו. ככל שהפגיעה בלתי מוצדקת, עשוי הדבר להשפיע על תוקפו של חוק המדינה. להשפיע עד כדי ביטול החוק, או חלקים בו. בהבנה זו של התנועה אין כל חידוש, במובן זה שכל משטר דמוקרטי מפעיל מנגנון בקרה דומה על חוקים הפוגעים בחירות האדם (או בערכים אחרים). חירותו של אדם מתפשטת על שורת חירויות מוכרות. כך, חירות רוחנית (חופש דת וחופש מדת), כך, חירות פיסית (פגיעה בגוף, מאסר, מעצר, עינויים, שבי ועוד), כך חירות הביטוי. רשימת החירויות אינה רשימה סגורה, והתנועה שואפת לתפוס את מכלול חירויות האדם, באשר הוא אדם. במקביל, להעמיד את מכלול החירויות כהצעה לדיון, אגב המאמץ לכינון חוקה.

ברית המבוססת על סולידריות קהילתנית :
תפיסת העולם "שהוזרקה" לתוך תוכה של התודעה הישראלית, היא כי יש לנקוט בגישת "כור ההיתוך". כלומר, יש לחתור ליצירת זהות ישראלית אחת. יצירת מודל "ישראלי", אשר כל אדם החורג ממנו, בעצם אינו "ישראלי". למותר לציין, כי את המודל עוצב על ידי קבוצה קטנה, אשר בכוחה הכפיפה את כל החברה, והגדירה בעבורה את "הישראלי".
מייסדי המדינה, סברו, כנראה, כי מגוון זהויות בתוך חברה אחת, תקעקע את האפשרות לטעון לזהות חברתית משותפת. חרדי, ערבי, מזרחי והומוסקסואל, לגישת "כור ההיתוך", אינם יכולים לחיות ולטעון כי הם יחידה חברתית אחת. התנועה דוחה מכל וכל גישה זו, ואחת ממטרות היסוד של התנועה, לקעקע את התפיסה "ההיתוכית". התנועה סבורה כי החברה הישראלית מגוונת, רבת פנים, רבת תרבויות, רבת דעות, ואין בכך כל פסול. ההיפך הוא הנכון. לגישת התנועה, מגוון הזהויות מהווה יתרון חברתי.
בכל מקרה, התנועה דוחה כל מאמץ מצד המדינה לנטרול זהויות קהילתיות. זהויות קהילתיות מוכרות אינן מאיימות על החברה. לגישת התנועה, קיומן של קהילות שונות אפשרי בהרמוניה. הרמוניה בין קהילות שונות, היא המצב הרצוי בעיני התנועה. האפשרות לכונן הרמוניה בין הקהילות, עולה בקנה אחד ומתיישבת עם תפיסת העולם הכוללת של התנועה.

ברית המבוססת על עיקרון השוויון :
חיים בחברה בה היחס לחבריה אינו מבוסס על עיקרון השוויון הם חיים ללא צדק חברתי. השוויון עומד כתנאי סף וכתשתית לרעיון הפוליטי המנחה אותנו. רק תודעת שוויון מאפשרת כינונה של חברה צודקת. למותר לציין, כי בהגדרת מערך הכוחות ביחסים שבין הפרטים בחברה, כמו גם בינם לבין המשטר, חל השוויון על כל חי. בחברה הישראלית, פיתוח ההכרה בערכם השווה של בני האדם דורש מאמצים עליונים. החברה הישראלית, על הפרטים החיים בה, על הקהילות השונות החיות בה ועל גישת המשטר הנוהגת בה מאז ומעולם – חולה עד מאוד ברכיב יסודי זה. מופע האימים של חיים בחברה בה נחיתותו של פלוני ביחס לעליונות אלמוני, אם על בסיס מינו, מוצאו, שפתו, צבע עורו, השכלתו, עושרו, מראהו, מוגבלותו הפיזית חייב במלחמת חורמה. די בכך שרשימת בסיסי היחס המפלה פתוחה לעוד אבחנות רבות, כדי להבין כי בחברה הישראלית האדם לא נמדד על בסיס היותו אדם אלא מעצם חיבור חיצוני המוטבע בו כאות קין. זאת לא יהא בקרבנו עוד !

ברית המבוססת על ערבות הדדית :
ואהבת לרעך כמוך. הערבות הדדית עומדת ביסוד הרעיון הפוליטי. יסוד זה מתעמת, ובאופן ישיר, עם תפיסת עולם, הגורסת כי אושרו של אדם עובר בנתיב התחרות עם רעהו. "התחרו האחד בשני, או אז יבוא האושר על הכל". למרבה הצער, הפכה תפיסת עולם הרסנית זו שכיחה יותר יותר בעת הזו בעולם. למרבה התקווה, הצמיחה החברה האנושית כוח התנגדות, הפועל למיגורה. הבטחה הגורסת כי תחרות, ובעיקר תחרות בדרך לצבירת הון, היא המקנה אושר לאדם – היא הבטחת כוזבת. נבואת שקר. אין ספק כי אושרו של האדם אינו מובטח ככל שהונו תופח. בוודאי שאושרו של אדם אינו מובטח, ככל שהדרך לרווחה חומרית מותנית בתחרות אינסופית נגד בני אדם אחרים, קרובים ורחוקים. התחרות בין בני האדם, אפילו הייתה מובילה לרווחה חומרית לכלל בני האדם, אינה מפנימה את אחד הנזקים החמורים ביותר – ניכור אנושי. נזקי הניכור בין בני האדם, אותו ריחוק רגשי, אינו מתמצה בפגיעה באהבת האדם כשלעצמה. הניכור האנושי יוצר "עלויות" שגישה תחרותית מתעלמת מהן. התנועה מזהה כי האדם בישראל מאס בניכור האנושי שהוטבע בו. פלוני מברך את אלמוני בברכת "בוקר טוב", וכבר אלמוני יחפש את ה"עוקץ" שבברכה, את הכנות שבה, את תום הלב שבה. אדם מאס בכך. הישראלי מאס בכך.
חוסר היכולת להאמין באחר, על רקע הניכור האנושי, שהוא תולדה ישירה של גישה תחרותית – עומד כאתגר של התנועה.
ומודגש, שיתוף פעולה בין בני אדם, אינו עומד כנגד חירות הפרט, כי אם כמנוף לה. חיבור בין בני האדם על יסוד אמונה ביכולת לשתף פעולה, מעצים את חירות הפרט. ממילא, שיתוף פעולה חייב בוולנטריות מצד האדם. בהיעדר אמונה אצל האדם, כי ייטב פועלו באם יתבסס על שיתוף פעולה עם האחר – יעמוד הניכור על כנו ! אין יכולת לכפות שיתוף פעולה, אלא לחתור לקידום היתרונות הגלומים בו !

תפיסה פוליטית דינאמית :
לרעיון פוליטי זה אין בעלים. מנסחיו רבים. מעולמות שונים. התנועה סבורה כי רעיון פוליטי אינו "של מישהו". גם פיתרון פוליטי אינו "של מישהו". מכאן נובע גם כי אין לנקוט ברעיון הפוליטי בגישה מאובנת. אין להניח נצחיות של הרעיון הפוליטי. ברעיון פוליטי אין קדושה. בוודאי שביישום רעיון פוליטי אין קדושה. עניינו של הרעיון פוליטי לסייע בידי האדם. לשמש מכשיר בידי האדם, ולא לשמש סד לאדם. על כן יהא יישומו של הרעיון פוליטי פתוח להתפתחות. פתוח להתאמה למציאות החיים המשתנה. לצרכי האדם. הרעיון פוליטי ייושם באופן דינאמי ודיאלוגי. "בקוד פתוח". יישום רעיון פוליטי החי על הכרה בתרומה של כל משתתף בתהליך קבלת ההחלטות, ובכושרו לשפר את מציאות החיים המשותפת. הרעיון הפוליטי חותר להגדלת היקף המשתתפים בתהליך קבלות ההחלטות הנוגעות לחיים המשותפים. הגדלת היקף המשתתפים מחייבת פתיחת הדלתות ומתן משמעות להשתתפות. מתן המשמעות יהא, בין היתר, ביכולת להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. וזהו יסוד מיסודותיו של הרעיון הפוליטי המנחה את התנועה בפועלה. מעבר להכרה בתרומת כל משתתף בתהליך קבלת ההחלטות, היסודות הדינאמיים והדיאלוגים של הרעיון הפוליטי, נובעים מהכרה בחירות הפרט ובהגשמת האוטנומיה של הרצון הפרטי. האדם הוא ישות ריבונית, ובצד זאת ישות האחראית גם לסביבתו. תפיסת אדם המבוססת על חירות ואחריות, אינה מניחה הבנה סופית ומוחלטת של האדם. הגדרת מרכיביו של האדם וכינון מערכת היחסים שבינו לבין החברה – תלויה בהבנות פרי התפתחות ועל רקע מציאות חיים משתנה. האדם כיצור חי ולא כחפץ דומם.

תהליך קבלת ההחלטות – דמוקרטיה מעודכנת :
מבין השיטות השונות המוכרות להגשמתו של רעיון פוליטי – מאמצת התנועה את השיטה הדמוקרטית. הדמוקרטיה כמושג בשיח הפוליטי, שאפה מאז ומעולם, להביא לשיא את היקף הקולות הנשמעים בתהליך קבלת ההחלטות המשותף. היכולת להגשים שאיפה זו של הדמוקרטיה, היא יכולת משתנה. את אשר ניתן היה להגשים כיום לא ניתן היה להגשים בעבר, ואת אשר ניתן להגשים בעתיד, לא ניתן להגשים כיום. אף הגשמתו של תהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי, תלוי בנסיבות ובמציאות החיים המשתנה. אין ספק, כי שיטת המשטר בכלל, כמו גם המנגנונים הפוליטיים הפועלים כיום בישראל – בוודאי שאינם שואפים להשיא את היקף המשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. ההיפך הוא הנכון. ניכר מאמץ, המכוון להפחית למינימום האפשרי, את היקף המשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. תהליך קבלת ההחלטות בתנועה יביא לשיא את היקף המשתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. במילים פשוטות, כל חבר/ה בתנועה יוכל, אם ירצה, לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות.
יתרה מכך, התנועה תקדם, במקומות המתאימים, עבודה ב"קוד פתוח". עבודה ב"קוד פתוח", מותנית בקיומו של מטען ערכי ייחודי. בקבלת החלטות משותפת, תופעה שכיחה אצל האדם, היא ב"קידוש", בשאיפה להנצחת ההכרעה, שיצאה דווקא תחת ידו. ההכרעה שנבחרה על ידי הכלל ואשר הוא זה שהציע אותה. לעתים רבות, ייטה אדם לעמוד על הנצחת ההכרעה שיצאה תחת ידו דווקא, אף כאשר ברור שיצאה תחת אחר הכרעה עדיפה, אשר משפרת את מציאות החיים המשותפת. אם כן, ראשית, חברות בתנועה, משמעה בין היתר, הכרה ומודעות בנטייה מכשילה זו אצל האדם. למותר לציין, כי את אשר תבטא התנועה בפועלה, תשאף להגשים בשיטת המשטר הכללית. שאיפה לכינון תהליך קבלת החלטות דמוקרטי הן בתנועה והן במשטר.

דמוקרטיה :
כאמור, דמוקרטיה כשיטה להפעלת משטר מדיני, שאפה מאז ומעולם, לכל הפחות, לשמש מכשיר לקבלת ההחלטות המשותפות, כך שזה ישמיע את כלל קולות הפרטים המרכיבים את החברה. זאת מתוך הכרה בריבונות מצרף הפרטים על המשטר. האדם הוא השליט על השלטון, ולא השלטון הוא השליט על האדם. לא יעלה על הדעת לכנות משטר דמוקרטי, אם פרטים או קהילות שלמות, אינם לוקחים חלק בתהליך קבלת ההחלטות. אם כן, הדמוקרטיה היא אמצעי.
מעבר להיות הדמוקרטיה אמצעי לקבלת החלטות, דמוקרטיה היא מהות. האמצעי להבטיח כי האדם הוא הריבון על השלטון, נובע בראש ובראשונה, מהכרה בקדושת האדם. בעליונותו בבריאה. והמציאות המודרנית כוללת גם את קדושת הבריאה כולה. אדם, חי וטבע. מרכיבי בריאה שאינם נפרדים זה מזה, אלא מרכיבים התלויים זה וזה, והרמוניים זה לזה. אכן, שיטת משטר דמוקרטית מבטאת הכרה בריבונות הבריאה. שיטת משטר הפוגעת באדם, בחי ובסביבה – אינה שיטת משטר דמוקרטית. אם כן, דמוקרטיה אינה רק טכניקה, כי אם מהות.
שיטת המשטר בישראל, אינה שיטה דמוקרטית, לא ביסוד המהותי שבה ולא ביסוד הטכני שבה. מבחינה מהותית, ההבטחה כי השלטון יוגבל מפני פגיעה באדם – נתבררה כהבטחת שקר ! ההבטחה כי תכונן לכל הפחות, "מגילת זכויות יסוד" אשר תגביל את המדינה מפני פגיעה באדם – נתבררה כהבטחת שקר ! ההבטחה כי יפעל מנגנון אפקטיבי, המבקר את החוקים הפועלים על האדם, על מנת להגן על האדם מפני השלטון – נתבררה כהבטחת שקר ! שיטת המשטר הישראלית מנציחה מציאות אחת ואותה בלבד – שלטון מיעוט על הרוב. מיעוט קטן, האוחז במשאבים הכלכליים ובאמצעי הייצור שולט בכלל מרכיבי החיים המשותפים ! מיעוט קטן השולט גם בשיח הפוליטי !
התנועה רואה בתקיפת שיטת המשטר כיעד מרכזי. שיטת המשטר משמע, השיטה הפוליטית והשיטה הכלכלית. עיקר עניינה של התנועה בתקיפת המשטר, הפוליטי והכלכלי, בביזור כוחו. בתקיפת השיטה הפוליטית, המטרה העיקרית, היא בהצבת רשימת ערכים ומרכיבים יסודיים בחייו של אדם (מה שמכונה "זכויות יסוד"), אשר חוקי המשטר לא יוכלו לפגוע בהם ללא הגבלה וללא תנאים. משילות ללא הגבלה היא היוצרת את ההפקרות השלטונית בהפעלת מרותה על האדם. כפי שהאדם אינו פועל ללא גבולות, כך גם שלטון (המופעל על ידי בני אדם) לא יורשה לפעול ללא גבולת. הצבת גבולות לרשויות השלטון, מהווה אחד מאמצעי ההגנה על האדם מפני השרירות השלטונית. זהו תפקידה המרכזי של חוקה. להגביל את השלטון מפני פגיעה בלתי מוצדקת באדם.
התנועה רואה בתקיפת מערכת יחסי הכוחות הכלכליים בחברה יעד מרכזי. תקיפת מציאות ובה השליטה באמצעי הייצור ובתוצר מוחזקת בידי קבוצת מיעוט. מיעוט המכפיף את רוב הפרטים למציאות כלכלית המעצימה את אותו המיעוט בלבד.
מבחינה טכנית, שיטת הבחירות הכללית, כמו גם שיטת הבחירות בתוככי המפלגות הקיימות, מגלות מציאות התומכת בבעיה המהותית. "טכניקת" הבחירות הכללית והמפלגתית – מנציחות שלטון מיעוט על הרוב. שיטת הבחירות הכללית, פוגעת מראש ובמכוון בסיכוייו של מי שיבקש לשנות את שיטת המשטר עצמה. הגרסה כי במדינת ישראל מופעלת שיטת משטר דמוקרטית, בעיקר משום שקיימת זכות בחירה, משום שישנן לכאורה מגוון מפלגות העומדות לבחירה ומשום שחופש הביטוי רחב יחסית – אינה מקובלת על התנועה.
אין ספק כי שלשול פתק בקלפי לא מגשים את רצון הבוחר. לא בטוח כלל כי מוגשם בהמשך גם רצון הנבחר. כך למשל, בחירה במפלגות בהן המועמדים מטעם המפלגה, נבחרים על ידי קבוצת מיעוט (וועדה מסדרת) או על ידי מייסד המפלגה. כך למשל, מפלגת "ישראל ביתנו". חבר כנסת שנכנס לכנסת מטעמה של אותה מפלגה, יביע לא את עמדותיו ולא את עמדות הציבור, כי אם את העמדות של "ראש המפלגה". נבחר זה יעשה רצונו של ראש המפלגה, שאחרת לא יעמוד לבחירה שוב. כך למשל, מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד.
התוצאה היא שעצם ההצבעה בקלפי, אינה מעניקה לאדם כוח מספק בעומדו מול הרשויות. רצונו וצרכיו לא עומדים על הפרק. גם אין כל מגבלה אפקטיבית על ההכרעות שהונחתו עליו בדין, ואשר אינם מבטאים את צרכיו.
לדוגמה ; אדם עובד כנגר, הוא נתקל בשרירות שלטונית בקשר לנגריה שמפעיל. האם ניתן להעלות על הדעת כי "זכות הבחירה" הקנויה לו, מספיקה כדי לטפל בבעיה בה הוא נתון מול הרשות ? ומה אם יש לאותו נגר בעיה גם עם משרד הפנים, או עם רשות המיסים או עם ההוצאה לפועל ? האם ימתין עד לבחירות לכנסת ? ומה אז ? הבחירה באיזו שהיא מפלגה תפתור את בעיותיו היומיומיות מול רשויות השלטון ? זאת בדיחה.
כך למשל, שיטות הפריימריז הנוהגות במפלגות המכנות עצמן "דמוקרטיות", ואשר משמשות מכשיר להעמדת נציגים שהנם בעלי הון, או את נציגיהם של בעלי ההון. בוודאי שפריימריז כשיטת בחירות אינה מגשימה את רצונו של הבוחר. לא בבחירת המועמד, ובוודאי לא בקבלת ההחלטות העתידית של אותו המועמד. מתפלאים כי תלמידי ישראל לא מכירים את נבחרי הכנסת. תלמידי ישראל לא מכירים – אך בעלי ההון מכירים את כל חברי הכנסת. כאשר נבחרים לכנסת יהיו רלוונטיים לתלמידי ישראל, גם הם יכירו אותם. אילו היו נבחרים לכנסת, מתוך קשר לתלמידי ישראל, אז גם הם היו מכירים אותם. שיטות הבחירות המופעלות, אינן מכוונות ליצירת קשר בין כלל האזרחים לבין חברי הכנסת הנבחרים.
ועוד, מצוקת האזרחים אינה כל כולה משום הרשות המחוקקת. אכן, הדינים הפועלים על האזרח יצאו מאת כנסת ישראל. דינים שהופעלו ברציפות מימי המנדט הבריטי. דינים אשר כוללים חוקים מימי השלטון העותומני. הדינים הפועלים על האדם בישראל, נוגעים כמעט בכל ההיבטים בחייו.
האם כאשר יש לאדם בעיה עם חברת תקשורת סלולרית – נאמר לו, תמתין לבחירות ? כאשר יש לאדם בעיה עם חברת החשמל ? נאמר לו, תמתין לבחירות ? כאשר יש לאדם בעיה אל מול ביטוח לאומי, נאמר לו תמתין לבחירות ? אם לא יכונן מנגנון השומר על האדם מפני פגיעות החוקים החלים עליו, וזאת בין מערכת בחירות אחת לאחרת, אין כל משמעות ל"יום הבוחר".
ועיקר העיקרים, אין ספק כי מיום הקמת המדינה אף מפלגה לא פעלה להעצמת כוחו האזרח באמת. העצמת כוחו של האזרח, משמעה החלשת כוחן של המפלגות. אף מפלגה מאז ועד היום – לא פעלה להחלשת כוח הרשות וכוח המפלגות. התנועה שואפת להעצמת האזרח, על חשבון החלשת הכוח השלטוני על האדם. כרסום בכוח השלטוני, כך שהאדם יחזיק בכלים אפקטיביים מול הרשות, בין מערכת בחירות אחת לשנייה.
כאשר מראש, שיטת המשטר מונעת מהאזרח את כוחו האזרחי, כל שנותר לו הוא להזדקק לחסדי הרשות. נפש הישראלי נתמלאה בהכרת ייאוש כי "אין מה לעשות" מול הרשות. בוודאי שאין מה לעשות – בשיטת משטר טוטליטרית, אכן אין מה לעשות. הרשות הצרה את צעדיו של האדם עד למקסימום האפשרי. בשיטת משטר חדשה, דמוקרטית – בוודאי שיהא מה לעשות. בשיטת משטר דמוקרטית – השלטון יחשוש מפני פגיעה באזרחיו, ולא להיפך ! בחששו זה יימנע מראש מפגיעה בבני האדם ! המחוקק בטרם יציע חוק המשרת אינטרסים צרים של בעל הון מסויים, יאמר לבעל ההון ולעצמו, "איני יכול, אין מה לעשות".
ואתה החרדי, ואת הבדואית, ואת הדרוזי, ואת הדימונאית, ואתה הערבי ואת הנוצריה, ואתה ההומוסקסואל, ואת הלסבית, ואתה אוהב הארץ, ואת אוהבת הרוח, ואתה באשר אתה ואת באשר את, זאת החברה שלכם. זה ההון שלכן. זאת התרבות שלכם. זה השלטון שלכן. אם רק תעזו לקחת את מה שנגזל מכם, יושם סוף למצוקה והייאוש היומיומיים שלכם. אנחנו, כתנועה, קמנו כדי לעורר אתכם לצאת לפעולה. פעולת השבת אבידה. להשיב את מה שנגזל מכן. להשיב את הריבונות לידיכן.
במסמך זה מוצגים רעיונות ותפיסות שמטרתן, הבראה ואיזון של יחסי הכוח במשטר הכלכלי, במשטר הפוליטי, בחברה ובסביבה. הרעיונות מונחים על מספר עקרונות יסוד. האדם והקהילה הן ישויות ריבוניות, המחזיקות הן בחירות ההכרעה והן באחריות לה. האחריות מתפשטת גם על הזולת. המדינה אינה מוסד המוצדק לכשכעצמו, כי אם מכשיר בידי האדם, לקידום האדם. שיתוף פעולה והדדיות בין בני האדם, מנחה את תפיסת העולם של התנועה. לא עוד ניכור אנושי, כי אם שיתוף פעולה. לא עוד תחרות, כי אם הדדיות. תפיסת העולם המוצעת, תקפה הן למדינת ישראל, הן למזרח התיכון והן למסגרת עולמית. התנועה רואה עצמה חלק מתנועה אנושית עולמית, החותרת לצדק חברתי, מתוך העצמת האדם על חירויותיו ועל רווחתו.

האדם :
הריבונות על השלטון מתחילה באדם ומסתיימת באדם.
"זכויות אדם" מוכרות בתורות הפוליטיות השונות, כרשימת "טובין" לאדם, העומדת בקדימות לחוק המדינה. תוקפו של חוק המדינה נבחן על פי מידת הפגיעה שלו בזכות המנויה באותה רשימה. פגיעת חוק בזכות יסוד, שהיא מעבר להכרחית, מאפשרת לאדם לבקש את ביטול החוק כולו, או את החלק הפסול שבו (סעיפים בחוק).
התנועה סבורה כי יש לעיין מחדש במושג "זכות אדם", וזאת משתי סיבות מרכזיות. האחת, המושג נספג בתודעה הישראלית, כקשור אך ורק ב"דאגה לפלסטינאים או לפליטים". בוודאי שזכויות אדם מגנות על כל אדם. גם פלסטינאים וגם פליטים. הבעיה היא שהישראלי לא מודע לכך שזכויות האדם אמורות להגן עליו גם מהוצאה לפועל, מביטוח לאומי, מפשיטת רגל, מחוק העונשין, מדיני הראיות. הישראלי לא מודע לכך, שכל החוקים שפועלים עליו, אמורים להיות כפופים לזכויות שהן שלו. בין היתר, משום הבלבול המושגי שנוצר בקשר ל"זכויות האדם". השנייה, בדיבור "זכות", עולה קונוטציה של מתן משהו לאדם מבחוץ. אם יש זכות, ישנו מי שמזכה בה. ולא היא. את מה שהוא של האדם, כגון חירותו, אף רשות לא מזכה. השלטון לא מעניק חירות. החירות היא של האדם. גם אם אין שלטון כלל, החירות נתונה לאדם. אין זכות לחירות, במובן זה שלא השלטון הוא שמעניק אותה. לכל היותר, השלטון נוטל מן החירות, וזאת על פי תנאים והגבלות.
מושא ההתייחסות המרכזי של התנועה הוא האדם. האדם הוא יצור חי. האדם הוא יצור מורכב. התוצאה היא כי מרכיביו האנושיים של האדם, אינם ניתנים על ידי השלטון. האדם נולד כיצור מורכב. לא ניתן לומר כי האדם מורכב מזכויות. האדם מורכב מרבדים רבים. רבדים הכוללים ברמה פרטנית נגזרות של מרכיבי חומר, נפש, שכל ורוח. להכרה במרכיבי חייו של אדם ישנה משמעות מהפכנית בתורת המדינה.
מרכיבי חיי האדם קיימים בהיעדר כל שלטון. מרכיבי האדם קיימים בהינתן כל שלטון. לא השלטון יוצר את האדם, ובוודאי לא את מרכיביו. ההבדל בין שלטון אחד למשנהו, עומד על היקף הנטילה ממרכיבי האדם כפרט, לטובת הגנה על אדם אחר על מרכיביו (יחיד או רבים).
כל הגדרה או תיאור של מהות האדם היא בהכרח חלקית וזמנית. האחריות לידיעה עצמית מוטלת על כל אדם בפני עצמו ואין לחברה או למדינה סמכות להתערב בה. ההכרה העצמית של האדם נותרת פתוחה ובתחום אחריותו הבלעדי של פרט בפני עצמו. מרכיבי חייו של האדם מביאים אל הפועל את מערכות היחסים ונקודות המפגש עם פרטים וקהילות סביבו. מערכת הריסונים, ההגבלות והנורמות לקיום מערכות יחסים הרמוניות בין פרט וסביבה הם תחום עניינה של המדינה, וסמכותה להגדיר או להגביל מערכות יחסים אלו, נובע אך ורק מקבלת ההחלטות הישירה של החברה.

המשטר :
גוף, יציר האדם, שתחילתו בהימצאות חבר בני אדם תחת טריטוריה מוגדרת, וסופו בהסדרת מערכת יחסים מחייבת בין אותו חבר בני אדם. על ציר הזמן, מצטרפים ונפרדים פרטים מאותה יחידה חברתית, אל ומחוץ לאותה טריטוריה. למדינה על כן, תכלית אחת ויחידה, והיא להסדיר את מערכת היחסים בין החיים תחת טריטוריה מוגדרת. לפיכך, המדינה היא מכשיר. המדינה היא אמצעי ולא תכלית הראויה כשלעצמה. המדינה היא כלי ריק, אשר תוכנו מתמלא על ידי האדם. אין מדינה שנוצרה והיא מלאת תוכן, אלא זה שיצק לתוכו האדם. אין מדינה שנולדה עם אופי, ואין מדינה בעלת אופי. האופי הוא אופי של האדם והחברה. המדינה מהווה רק מסגרת לפעילות אנושית. בדיוק כשם שאין משמעות לדיבור מחשב עם אופי, או ערך, אלא משמעות לתוכן הנתון בו על ידי האדם שיצרו ומפעילו. בדיבור מדינה ישנה משמעות ערכית רק לדיבור, והוא הכל אדם.
התוכן הנוצק ומתבטא בפעילות המדינה, הוא פונקציה של מערכת היחסים בין הפרטים בחברה. המדינה כל כולה, הסדרת מערכת היחסים בין הפרטים בחברה. מערכת היחסים בין הפרטים בחברה, מתפשטת על תחומי חיים שונים ומגוונים. חיי חומר, חיי נפש, חיי שכל וחיי רוח.
בהליך הסדרת היחסים בין הפרטים בחברה, מוענקת לכל פרט מנת חלקו בכל אחד מהמרכיבים של החיים האנושיים ואשר להם השפעה על החיים בחברה. מרכיב בחיים האנושיים, אשר אין לו נגיעה לחיים בחברה, מצוי מחוץ לכוחה של המדינה.
נקודות המפגש בין פרטים או בין קהילות יעוררו תמיד יעוררו מתח. בנקודות החיכוך תמיד נתון מתח. חירותו של פלוני, עומדת כנגד חירותו של פלוני. תרבותה של קהילה פלונית, עשויה לעמוד כנגד תרבותה של אלמונית. ככל שהמשטר נוסד על מנת להבטיח את שלמות החברה חרף המתחים השונים, הרי שבידו לנקוט מספר גישות. אחת הגישות היא על דרך "הפרד ומשול". זוהי הגישה שנקוטה במדינת ישראל. הפרד את החרדי מהחילוני, את הערבי מהיהודי וכך הלאה – אז תושג שליטה במתחים. גישה זו אולי מעצימה את שליטת המדינה בכלל הנתינים, אך מובילה לניכור בלתי נסבל בין הפרטים עצמם, ניכור המוביל למלחמת אזרחים סמויה (או גלויה) על כוח, על משאבים, על תרבות, על ערכים. גישה שנייה, היא על דרך ה"הדדיות". כלומר, מאמץ לקיים שיתוף פעולה וסולידריות בין פרטים ובין קהילות. מאמץ לקיים את מגוון התרבויות, באמצעות נכונות לשיתוף פעולה. באמצעות הבנה שניתן לקיים את עצמך מבלי לדרוס את האחר. האחר יכול לקיים את עצמו כפי שהוא, מבלי שאתה תידרס. גישה זו היא הגישה המוצעת על ידי התנועה. גישה משטרית שכל כולה מאמץ לטפח הרמוניה בין המתחים השונים והמובנים הקיימים בחברה.

מהי חוקת מדינה ?
מנגנון לחילוץ מנת חלקו של הפרט, באשר לכל אחד מהמרכיבים את החיים האנושיים, ביחס לאילוצים הנובעים מחיים בחברה. כלומר, כל אדם נושא סל המכיל את כל מרכיבי חייו. מנגד, החיים בחברה כופים את ההכרה, בכך שסל זה אינו חסין מנטילה. עצם החיים בחברה, יוצרים את האפשרות ליטול מן הסל הנתון בידי כל אדם.
חוקה אינה רעיון מופשט. חוקה אינה אידאה. חוקה אינה הצהרה. חברה שהתארגנה בצורת מדינה, ואשר כוננה חוקה מחוייבת לתכנים שנקבעו בה. הרשויות השונות שכונן האדם ומהוות את המדינה, מחוייבות לה. מחד, משמשת החוקה חסם מפני פגיעה מופרזת במרכיבי חייו של הפרט. מאידך, החוקה מכשירה פגיעה הכרחית במרכיבי חייו של הפרט. ואלו שני צדדים של אותו המטבע.

משטר המדינה המוצע עונה על השאלות הבאות :
מהם המרכיבים את חייו האנושיים של הפרט.
מהם המרכיבים את זהות הקהילה.
מה יוצר הכרח לנטילה מן המרכיבים בחייו האנושיים של הפרט או את זהות הקהילה.
מהי נקודת האיזון שבין מרכיבי הפרט או זהות הקהילה לבין ההכרח ליטול מהן.

מהם המרכיבים את חייו האנושיים של הפרט ?
התשובה לשאלה זו פתוחה. התשובה לשאלה זו, ניתנת להתקבל אך ורק על ידי החברה. החברה היא זו אשר מזהה את מרכיבי החיים, והחברה היא זו שמכירה בהם. הכרה זו הנה מעשה של בחירה. בחירה המבטאת את פני החברה. מכאן נובע אופי החברה. אופי החברה, ולא אופי המדינה. למדינה אין אופי. הבחירה הנה מעשה מודע. ההכרעה אינה פרי יד נעלמה או גזירת שמיים. התוכן המוכלל כמרכיב את חיי הפרט נתון בידי האדם. יבחר תוכן ראוי, יחיה בחברה ראויה. יבחר תוכן לקוי, יחיה בחברה לקויה. הכרעת האדם, מבטאת אחריות על עצמו ועל הסביבה החברתית בה הוא חי.
כאמור, התנועה הפוליטית תעסוק בניסוח שיתופי של חוקה ערכית ומוסדית. המרכיב הערכי בחוקה יגדיר את המגבלות החלות על השלטון ועל כלל רשויות המדינה בבואן ליטול מחירות הפרט והקהילה. זוהי ההכרה בריבונות האדם. זהו הביטוי לאמון באדם. בפרק זה גם תוטל על השלטון והרשויות החובה לספק לאדם סל רווחה מינימאלי. זוהי רשת הביטחון המוענקת לאדם. זהו גם ביטוי לאחריות החברה לחוליות החלשות שבה. המרכיב המוסדי בחוקה יגדיר מחדש את רשויות המדינה (סמכויות ויחסי גומלין). חוקה זו תשמש את הבסיס לכינון משטר דמוקרטי חדש בישראל. החוקה תתקבל באמצעות משאל עם. החוקה תיכתב בהליך דיאלוגי ודמוקרטי, בשיתוף כל אדם אשר שיטת המשטר במדינת ישראל פועלת עליו.

השוויון :
יחס מיוחד ונפרד יש לתת למושג שוויון. שוויון אינו מרכיב מבין המרכיבים את חייו האנושיים של אדם. השוויון הנו המפתח לחלוקה זהה של כל מנה המוענקת על ידי החברה לכל אחד מפרטיה. השוויון אינו נתון באף אחד מהצדדים במשוואה, בהליך חלוקת המנות. השוויון, הוא האמצעי להבטחת פעולת חלוקה זהה. בדיוק כפי שהסימון = אינו צד במשוואה המתמטית. לדוגמה : אם החברה הכריעה שחירות היא מרכיב בחייו האנושיים של הפרט. או אז, כל פרט זוכה במנה שווה של חירות.

מה יוצר הכרח לנטילה מן המרכיבים האנושיים של הפרט ?
ההכרח היחידי לנטילת חלק מן המרכיבים את הבריאה (אדם, חי וסביבה), מתקיים כאשר ברוא פוגע במרכיב ממרכיבי חייו של ברוא אחר בחברה. כל עוד, אין ספק כי לא מתקיימת פגיעה מצדו של פלוני, באפשרותו של אלמוני ליהנות ממרכיבי חייו האנושיים – למדינה אין תפקיד.
סמכויות הנקבעות על ידי המדינה, על מנת להסדיר את מערכות היחסים השונות בחברה, נועדו להבטיח כי כל הבריאה, ובעיקר האדם, יוכלו להגשים את עצמם במידה מירבית. להבטיח כי סמכויות המדינה, לא יפריעו את ההגשמה העצמית של כל אדם. כל אדם. להבטיח כי סמכויות המדינה לא יגררו פגיעה בבעלי חיים או בסביבה.
התפיסה המקובלת בחברה הישראלית, היא כי "החוק קובע". כלומר, די בקיומו של חוק הכנסת, על מנת להצדיק את הפעלת הסמכות – יהא החוק אשר יהא. תפיסה זו של משטר מעוותת, והונהגה במשטרים טוטליטריים. עיקרון "החוק קובע" ואין בלתו, שימש להתפתחות משטרים שרמסו את האדם. זאת המציאות שפועלת כיום גם בישראל. מציאות של מרמס, נוכח התפיסה השגויה לפי רק "החוק קובע".
אם כן, לא רק החוק קובע. מעל החוק נתונים ערכים, נתון האדם על מורכבותו ונתונים החי והסביבה. אכן, החוק קובע, אך הוא קובע כל עוד אין הוא פוגע בערכים, באדם, בחי ובסביבה. שאחרת, בעבור מה משמש החוק ?
החוק אינו קדוש. יש להתייחס לחוקי המדינה, כאל אמצעי לקידום ההוויה האנושית, ולא כאשר עניין המוצדק כשלעצמו. על כן, לגבי חוקים הפוגעים באדם – כל עוד לא קיים בידי האדם אמצעי לביטולם, התנועה סבורה כי תוקפם שנוי במחלוקת. תוקפת של חוקים לא נובע אך ורק מעצם חקיקתם, כי אם מעצם עלייתם בקנה אחד עם הבריאה, אדם חי וסביבה.
אכן, התודעה שנספגה בישראל באשר ל"שלטון החוק", חסרה את הקדימות הנתונה לאדם. משטר מדינת ישראל, במכוון, מנע יצירת מנגנון המבטיח את שלום האדם, החי והסביבה מפני השלטון עצמו. לא כך נוהג משטר דמוקרטי. כך נוהג משטר טוטליטרי.
קדושת "שלטון החוק", יוצרת מציאות ובה מיעוט קטן של פרטים בחברה, השולט במשאבים, יוצר מערכת חוקים המתיישבת עם הנצחת והעצמת כוחו שלו. "שלטון החוק" אינו עיקרון הפועל לטובת כלל הפרטים בחברה. הוא יכול היה לפעול לטובת כלל הפרטים בחברה, בהינתן מנגנון השומר על הפרטים מפני חוקים פוגעניים – ואלו נתונים לרוב.
מדוע לא כוננה חוקה בישראל ?
"מייסדי המדינה", במעמד הכרזת העצמאות, התחייבו כי מנגנון המגן על האדם מפני המדינה יכונן עד ליום 1.10.1948. היתרונות המוקנים לשלטון ולבעלי ההון שותפי הנציגים הפוליטיים, גררו ויתור על כינון חוקה המגנה על האדם מפני השלטון. חוקה מכרסמת בכוחה של הרשות השלטונית, ומעצימה את האדם בעומדו מול הרשות.
מיום הקמת המדינה ועד היום – נתלה המשטר באמתלות שונות מדוע לא יכונן מנגנון חוקתי הולם. מנגנון השם גבול לסמכויות המדינה על האדם. נתלו ב"בעיות" ביטחון. נתלו בהפניית אצבע מאשימה כלפי הקהילה החרדית. לא בעיות ביטחון ולא החרדים – כי אם תאוות הכוח של קבוצה קטנה באוכלוסייה, היא הגורם לאי כינון חוקה. שימור כוח והחשש מביזורו לכלל הפרטים בחברה – הוא שמנע והוא שמונע כינון חוקה המגנה על האדם מפני השלטון. אכן, גם התעלמות והדחקת סוגיות יסוד והעמדתן על "המדף" הנציחו מציאות משטרית דכאנית.

הדגמה לגזל השלטון את האדם :
די לעיין בסעיף 10 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו על מנת להבין שמדינת ישראל גזלה וגוזלת את האדם. לכאורה, חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו קובע כי לגבי מספר דל של זכויות יסוד (דל מאוד), יתקיים מנגנון פיקוח ובקרה. כלומר, חוקים שפוגעים באחת מזכויות היסוד של בני האדם, יאפשרו לאדם לפנות בעתירה לביטול אותם חוקים או חלקם.
אלא מאי, שבסעיף 10 של אותו חוק יסוד, נקבע כי כל החוקים שנחקקו מיום הקמת המדינה ועד לשנת 1992 – אפילו הם פוגעים בזכויות יסוד, עדיין האדם אינו מורשה לבקש את ביטולם. הוא יכול לזעוק השמימה בתפילה. אך לא להצליח להתמודד עם העוול השלטוני. למה ? כי מדינת ישראל לא מוכנה שהאדם יחזיק בכלים אפקטיביים מול הרשות.
לדוגמה : חוק הוצאה לפועל נחקק בשנת 1972. אם סעיפים בחוק הוצאה לפועל פועלים בצורה פוגענית מדי כלפי חייבים – הסיבה היחידה שלא ניתן לבקש את ביטולם, הוא משום שהחוק נחקק בשנת 1972. וזאת הסיבה היחידה. ואגב, בוודאי שאף אדם לא חושד בכך שחוק ההוצאה לפועל נועד להגן על ביטחון המדינה או שהוא שביקורת עליו נחסמת בגלל "החרדים".
כך לגבי כל החוקים שנחקקו לפני 1992. ובעצם, רוב חוקי מדינת ישראל נחקקו לפני 1992. אין כל סיבה לאפשר לרשויות המדינה חסינות מפני ביקורת, כאילו הביאו את דבר ה' יתברך. בוודאי שאין כל סיבה לקבל שחוקים שנחקקו לפני 1992 חסינים בפני ביקורת. בוודאי שאין סיבה לקבל שלא כל החוקים יעמדו בפני ביקורת. חוקי הכנסת לא ירדו כתורה למשה בסיני. חוקי הכנסת נחקקו על ידי בני אדם. וביקורת על חוקי בני אדם, היא הכרחית. שאחרת, אנו חיים במשטר טוטליטרי. טוטליטרי במובן זה ש"החוק מוחלט" ואין כל אמצעי להתמודד מולו כאשר הוא פוגעני.

מה ניתן לעשות מול הרודנות הפוליטית-כלכלית ?
לדורסנות השלטונית, הן במישור הפוליטי והן במישור הכלכלי, ראוי וניתן לשים סוף. בוודאי ראוי להתעמת עם דורסנות זו. העומס המוטל על האדם בישראל אינו גזירת שמיים. את העומס הזה ראוי וניתן להפחית. את ריכוז הכוח הפוליטי והכלכלי בידי קבוצה קטנה – ראוי וניתן לבזר. כולנו יכולים ליהנות מיותר כוח פוליטי ויותר כוח כלכלי.
אכן, נטילת הכוח הפוליטי והכוח הכלכלי – דורש מעורבות אזרחית. דורש התנגדות אזרחית. ככל שהאדם יעמוד מנגד בייאוש ויקרא "אין מה לעשות", תמשיך קבוצה קטנה לרדות ברוב הפרטים בחברה. ככל שהאדם יעמוד מנגד ובייאושו יעצום עיניו באדישות מול הגזל הגלוי של קבוצה קטנה – יגדל הגזל ויגדל הייאוש.
מנגד, ככל שהאדם ייטול מעורבות אזרחית. יתנגד הן כחלק מקבוצה אליה הוא שייך, והן כפרט לכל רודנות של הדין, ההתנגדות הכוללת תכריע את המשטר ותכפה אותו לחלוקה מפוזרת של המשאבים המשותפים.
ההתנגדות לרודנות היא מוצדקת. יש לקיימה ללא מורא. התנועה תפעל במלוא המרץ כדי לעורר התנגדות אזרחית לרודנות השלטונית ! הפוליטית והכלכלית. התנגדות לרודנות היא הדרך היחידה להשגת חירות. להשגת רווחה.
התנועה סבורה כי נקיטת גישה המתנגדת לרודנות המשטר, ואף בתוך כנסת ישראל, תיטע ביטחון ותאפשר הרחבת מעגל המשתתפים בהתנגדות האזרחית למציאות אנטי דמוקרטית הפועלת במדינת ישראל. התנועה סבורה שכמפלגה תפקידה לא רק לעורר תודעה, אלא גם לנטוע אמונה בקרב כל מי שנתייאשו במאבק על עצמם מול הרשות השלטונית. לנטוע את האמונה כי בכוח אזרחי משותף, מגוון ומחוייב – גמול העמל היומיומי של כל אדם בישראל יגיע לידי מייצרו ולא לידי משעבדו !

והערה אישית – בשם ה' נעשה ונצליח (: